כרמל ברןהיושש 🙂 איזה כיף שבחרת להקדיש כמה דקות להכיר אותי קצת יותר טוב.
קצת רקע למה בכלל החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ועוד בתור הפוסט הראשון בבלוג שלי:
אז ככה, הרבה פעמים כשאני מכיר מישהו או מישהי חדשים שנכנסים לי לחיים, ואנחנו מתגלגלים לדו-שיח ומשתפים איך דברים קרו עד עכשיו ואיך הגענו להווה, אני מוצא את עצמי מספר את הסיפור שלי אחורה, וזו דרך שהרבה יותר קשה ומסובכת להבנה מאשר לספר את כל הסיפור מתחילתו ועד היום.
וחוצמזה, שזה גם קצת יכול להתיש לספר את הכל, בפעם ה-3,564,599 אז החלטתי פשוט לכתוב את זה פה, לכל מאן דבעי. אני כל כך שמח שהחלטתי לעשות את זה, זו הרגשה פשוט מעולה!
הערת אגב, בפוסט הזה אני מספר את סיפור קורות חיי האישי. אם נראה לך דווקא יותר מעניין לקרוא את קורות חיי המקצועיים, או איך שאני אוהב לקרוא להם: "המסע לדיוק עצמי" אז הנה הלינק לקרוא על המסע המקצועי שלי ועל כל מה שלמדתי בדרך.
אני יליד 20 לינואר 1986, ישראלי אמריקאי, חצי פולני מצד אבא וחצי תימני מצד אמא.
סבתי צילה ז"ל, אמא של אבי, נפטרה בשנת 1991 כשהייתי בן 5, אז לצערי לא יצא לי כל כך להכיר אותה. גם את סבא ישקה ז"ל לצערי לא יצא לי ממש להכיר באופן יותר מדי אישי. הוא היה ניצול שואה, ונפטר בשנת 2015 לאחר סבל במשך כ-7 שנותיו האחרונות מאלצהיימר.
סבתי מרים ז"ל (נפטרה אפריל 2020), אמא של אימי, וסבא שלי שלמה ז"ל (שנפטר בשנת 2006) עלו לארץ מתימן אי שם בשנות ה-40.
שני ההורים שלי ילידי ישראל. אמא רחל, נולדה בשנת 1953 באבן יהודה למשפחה מסורתית, אבא אביב, נולד בשנת 1956 בחיפה למשפחה חילונית.
בשנת 1978, לאחר שחרורו מצה״ל, אבי טס לארה״ב כדי ללמוד. בשנת 1983, לאחר שסיים שני תארים במנהל עסקים, רכש חברת מוניות קטנה בניו-יורק בשם "כרמל מוניות" תמורת עשרת אלפים דולרים שקיבל מתנה מסבא שלי, לחברה היו באותה העת 6 נהגים פעילים. במקביל, אימי טסה לארה״ב על מנת לעבוד כ-אופר וגרה בביתם של המשפחה אצלה עבדה. הם הכירו במנהטן, דרך שיחת טלפון מקרית, ושם גם התחתנו בשנת 1985 כשנתיים לאחר שהכירו.
ב-20 לינואר 1986 אני נולדתי שם, וב-17 ליולי של שנת 1987 נולדה אחותי אוראל. בשנת 1989, כשהייתי בן 3 הוריי באו לישראל, התגרשו, ואבי חזר לעבוד ולחיות בניו יורק.
אימי, אחותי ואני עברנו לגור בנתניה, קרוב למשפחתה של אימי באבן יהודה, ושם גרנו משנת 1990 ועד 1996.
במקביל, אבי התחתן בשנית בשנת 1991 ושנתיים לאחר מכן, ב-1 באוגוסט 1993, נולד אחי, צחי. לאחר מכן בשנת 1995 אבי התגרש בשנית ומאז לא התחתן שוב. בשנת 1996, כשהייתי בן 10, אימי החליטה לפתע לחזור בתשובה, והעבירה אותנו מדירתנו בנתניה, לגור ביישוב הדתי לאומי "קדומים" שבשומרון.
אני אמנם מאמין בקיומו של אלוהים, אך לא ממש התחברתי לאורח החיים הדתי, ולכן בשנת 2001 החלטתי לטוס לגור במנהטן עם אבא שלי. עשיתי שם את כיתה י׳ בתיכון יהודי קונסרבטיבי בשם סלומון שכטר. ב-2002 שזה למעשה סוף כיתה י' החלטתי לחזור לישראל ונרשמתי לתיכון תל אביב (סניף כפר סבא), שם סיימתי בהצטיינות.
בספטמבר 2003 ממש בתחילת שנת הלימודים של כיתה יב׳, אימי נפטרה מסרטן השד. היא הצליחה להסתיר את עצם מחלתה מאיתנו במשך כמעט חמש שנים. כחודש לפני שנפטרה, הבודדים שידעו במשפחה באו לספר לי ולאחותי על מצבה האמיתי. אני חשדתי לאורך השנים שמשהו לא תקין, אבל לא לגמרי ידעתי להגיד מה. מיד לאחר פטירתה של אימי, עברתי לגור באבן יהודה סמוך לאחותה של אימי, דודתי אביגיל. אחותי נשארה לגור בקדומים.
כשנה לאחר מכן, ב-2004 אבי החליט למכור את חברת המוניות "כרמל" אשר בנה במשך 21 שנה, ולאחר שהביא אותה לגודל של 600 נהגים פעילים.
ב-2005 החלטתי לשפץ את הדירה שבה גדלתי בנתניה, ועברתי לגור בה. בקיץ 2007 עברתי לגור בהרצליה. בינואר 2008 טסתי לטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד- ממנו חזרתי בחודש מאי. כחודשיים לאחר שחזרתי, ביולי 2008 עברתי לגור בקרית מוצקין, סמוך לדירתו של אבי. בהמשך השנה נולדה לי אחיינית ראשונה, ושמה נויה (הבכורה מבין ארבע הבנות המדהימות של אחותי)
אחותי, גיסי, וארבע אחיינותיי מתגוררים ביישוב הדתי "מורשת" במועצה אזורית משגב, מקום עם נוף מדהים ואוויר משובח.
באוקטובר 2009 התחלתי ללמוד תואר ראשון בשירותי אנוש ולימודים רב תחומיים באוניברסיטת חיפה, אותו סיימתי בקיץ 2012.
מגיל 18 עד גיל 26 (שנים 2004-2012) הייתי רווק. מאוד רציתי להכיר מישהי, לפתח קשר רציני ולהתאהב. וזה לא קרה. 8 שנים זה המוווון זמן.
בינואר 2012 הכרתי את סילביה. סילביה היתה מבוגרת ממני בכמעט 10 שנים, והיו לה שתי בנות מנישואים קודמים, שהיו בנות 4 ו-8 כאשר הכרתי אותן. לאחר כחודש, בפברואר 2012 עברתי מדירתי בקרית מוצקין, לגור יחד איתה ועם הבנות בדירתה בקרית חיים. ביוני 2013 התחתנו וחודשיים לאחר מכן עברנו לגור בזכרון יעקב בשכונת "חלומות זכרון". באפריל 2015 החלטנו להתגרש, ועברתי לגור בתל אביב.
בינואר 2016 חגגתי יומולדת 30, ותוך כדי 2016 הסתכלתי סביבי וראיתי מה קורה בסצינת הדייטינג וההכרויות בישראל. שמעתי וראיתי הרבה מאוד אנשים שהגיעו לגילאי 36 ומעלה והם למעשה רווקים ורווקות ללא ילדים, שעדיין מנסים להכיר ויוצאים להרבה דייטים במטרה למצוא את האחד ולהקים משפחה. הרגשתי שכאשר מגיעים לגילאים הללו, מתחיל להיווצר לחץ מסוים, שמשפיע על כל המיינדסט שאתה נמצא בו. בנוסף לכך, גיבשתי החלטה בשלב מאוד מוקדם בחיי, שאיני רוצה להביא ילדים מעבר לגיל 38. מכל מיני סיבות, שאני יכול לפרט ולהסביר כאן אבל לא מרגיש בהכרח צורך.
אז כאשר לקחתי את כל הפקטורים האלו בחשבון, בנוסף לכך שהבנתי שיכול להיות שאמצא אהבה אמיתית, ויכול להיות גם שלא, כפי שכבר ראיתי בשלבים מוקדמים יותר בחיי כאשר חיפשתי אהבה מגיל 18 עד גיל 26 – החלטתי שהדבר הכי נכון עבורי בשלב זה בחיי הוא למעשה "הורות משותפת". וכנראה שהיקום באמת מקשיב, כי ב-2016 גם הכרתי את אם ביתי הבכורה ליה, אשר באה לעולם בספטמבר 2017.
ביוני של 2019 נקרתה בדרכי הזדמנות מדהימה לעבוד בסטארטאפ ישראלי במנהטן. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים, מתוך מחשבה שאני טס לתקופה מאוד קצרה, של חצי שנה או מקסימום שנה לעבוד, להתפתח ולחזור לישראל. וכמובן שגם אוכל לבקר את ביתי בישראל תוך כדי התקופה. רצה הגורל ומה שקרה בפועל זה שממש איך שנחתתי במנהטן, ממש אבל ממש מיידית הכרתי את מי שלימים נהייתה גרושתי השנייה ואם ביתי הקטנה אריאל רחל.
מה שקרה בפועל הוא שבמקום לחזור לארץ, התחילה הקורונה ברחבי העולם. ולמעשה מצאתי את עצמי "תקוע" בארצות הברית, יחד עם בת זוג חדשה שכבר עברנו לגור יחד ממש מההתחלה של הקשר, ועוברים את הקורונה יחד. בנוסף תוך כדי, ממש עם תחילת הקורונה, עברנו או יותר נכון להגיד נמלטנו יחד מניו יורק למיאמי. משם התחיל אצלי תהליך פנימי, ופתאום הבנתי שאולי אני בעצם כבר לא חוזר לארץ, ומכיוון שרציתי ילד/ה נוספים, וכבר הייתי בן 36, קיבלתי למעשה החלטה להקים "משפחה חדשה" בארצות הברית, יחד עם זוגתי שב-2020 הפכה להיות אשתי מבחינה אזרחית, וב-2022 הפכה להיות גם אשתי ברבנות.
בספטמבר 29 שנת 2023, ממש כשבוע לפני 7 לאוקטובר, נולדה ביתי אריאל רחל. באפריל 2025 אני וגרושתי החלטנו להפריד כוחות ולפרק את החבילה. תוך כדי כך, ואחרי שעשיתי תהליך נפשי עמוק עם עצמי, החלטתי גם שאחרי 7 שנים בארצות הברית, אני חוזר לישראל.
ביתי הגדולה ליה פה. המשפחה שלי פה. החברים שלי פה. הלב שלי פה. הנשמה שלי פה. חיי החברה שלי פה. השפה, התרבות, הערכים. הכל. קשה להסביר כמה ישראל היתה חסרה לי ב-7 השנים שחייתי בגולה. כרגע אני מקווה ומאמין שגם ביתי הקטנה בדרך לחזור לחיות כאן בישראל, יחד עם אימה כמובן, וזה משהו שנמצא בתהליך.
אני בקשר מעולה ומדהים עם בנותיי ועם אימן ברוך השם. ביתי הגדולה ליה גרה ממש מרחק הליכה של 2-3 ממני בשכונת עיר ימים בנתניה. אני שמח מאוד על כך, גם על הקרבה הפיזית וגם השכונה עצמה באמת פשוט מדהימה ואני מאושר.
עברתי חיים מורכבים ולא פשוטים. לא הכל הסתדר לי כמו שרציתי, בלשון המעטה. ולמרות כל מה שעברתי, היו לי עד כה חיים פשוט נפלאים ומדהימים, ואני מודה על כל מה שיש לי כל יום. אני אופטימי ומאושר ורוצה לעשות הכי טוב שלי בכל אספקט בחיים הללו.
אם הגעת עד כאן, קודם כל כיף לי. כי עכשיו באמת יצא לך להכיר אותי קצת יותר מקרוב ולקרוא את סיפורי המאוד אישי.
בפוסטים אחרים אני מאמין שאתמקד יותר בפילוסופיות והשקפות עולם, דברים שאני מאמין בהם, שבעיקר מתקשרים לעולמות יותר מקצועיים, החלטות קריירה וכו'.
מאוד אשמח לשמור איתך על קשר, ולהכיר גם אותך קצת יותר לעומק. אשמח לשמוע ממך בווטסאפ או בכל פלטפורמת תקשורת אחרת.
